למה כל כך קשה לנו עם אי הוודאות? אני מכירה את התחושה הזאת היטב.
במזן השירות שלי חייתי באי וודאות תמידי.
הייתי הולכת לישון בלילה בידיעה שאני לא יודעת למה אני הולכת להתעורר, בלי שגרה, ולא פעם פחד היה מחלחל והחרדה הייתה צפה.
לזה הוכשרתי כמסתערבת-
באחת המשימות הראשונות בירושלים המדריך נתן לי אמר להיכנס למאפיה ולהזמין שתיה, לא הבנתי למה אבל כמובן שעשיתי זאת. בזמן שעמדתי בתור המדריך נכנס והתחיל לצעוק באמצע המאפיה: "גנבת, תקראו למשטרה תחפשו לה בתיק"
אני עומדת שם עם דפיקות לב וזיעה קרה.
החרדה מאי הוודאות השתלטה עליי!
אני? גנבת? האגו משתלט. אני גם ירושלמית וגרה לא רחוק משם, איזה בושות! מה יקרה אם באמת תבוא משטרה כשאני גם חמושה באקדח.
ומה עשיתי? קפאתי! לא הצלחתי להיות גמישה בסיטואציה נתתי לה להשתלט עליי.
אם זה היה קורה בשטח סביר להניח שלא הייתי כותבת את הפוסט הזה
הכישלון הזה לימד אותי שלא משנה לאיזה מצב אקלע חשוב להשאר בפוקוס ולהיות גמישים בתוך הסיטואציה למרות הכל, וכך נמצא את הפתרון לצאת מהמצב ואפילו לעשות זאת בכוחות גדולים יותר.
למדתי גם להגדיר מטרות תוך כדי תנועה גם אם הן קטנות ורגעיות ולהתרכז בהן. להיות ערה לסביבה ולא לתת לפחד לנהל את הסיטואציה.
גם בתקופת הקורונה אמנם אנחנו לא יכולים להיפגש אבל יכולים לתקשר אחד עם השני לעודד ולתת כוחות.
והכי חשוב ולזכור שדווקא בזמנים הכי קשים אנחנו צריכים להיות בשיא הפוקוס שלנו וגמישים עם המציאות.
